הסכם בעלי מניות נבחן בגיוס ההון הבא

1. רוב בהון אינו עונה על כל שאלות השליטה

שני שותפים יכולים להסכים על חלוקת מניות ולהישאר חלוקים בשאלה מי רשאי לאשר הלוואה, למכור נכס או לחייב את החברה. ההבדל מתגלה לעיתים רק כשדרושה הזרמה נוספת. לכן הסכם בעלי מניות צריך להתייחס גם לסמכויות, למידע ולמנגנוני המימון שיפעלו לאחר החתימה.

חוק החברות מאפשר הסכמי הצבעה, בכפוף לחובות החלות על בעלי המניות. סעיפים 191–193 מוסיפים את מסגרת הקיפוח, תום הלב וההגינות לפי העניין. אין להסיק מכאן שכל החלטה שאינה נוחה למיעוט היא קיפוח, או שזכות וטו חוזית גוברת תמיד על הוראות הדין.[1]

2. צריך לתאם בין ההסכם, התקנון והחלטות החברה

מומלץ לבדוק אילו זכויות יופיעו בהסכם בלבד ואילו צריכות לקבל ביטוי גם בתקנון ובהחלטות מוסדות החברה. יש לוודא מי צד לכל מסמך, כיצד מצטרף בעל מניות חדש ומה קורה בעת העברת מניות. התחייבות אישית של שותף אינה מחליפה בהכרח פעולה של החברה או אישור של האורגן המוסמך.

בהרכב הדירקטוריון רצוי להגדיר מינוי והחלפה של נציגים, מניין חוקי והחלטות שמחייבות הסכמה מיוחדת. מומלץ להפריד בין זכות להצביע על עסקה לבין הרשאה לחתום ולבצע תשלום. כך ניתן לצמצם מצב שבו צד אחד מסתמך על פרוטוקול והאחר על זכויות חתימה שונות בבנק.

3. מנגנון דילול צריך להתחיל בהתחייבות מימון ברורה

לפני שקובעים מה יקרה למי שלא שילם, צריך להגדיר מה נדרש ממנו: הלוואת בעלים, השקעה בהון או ערבות. רצוי להסדיר מי מאשר את הצורך במימון, מהו התקציב, מתי נשלחת דרישה ומהי תקופת התיקון. אחרת עלולה להתעורר מחלוקת אם בכלל נוצרה חובה שמצדיקה להפעיל את המנגנון.

מומלץ לצרף דוגמה מספרית ולבדוק גם תרחיש שבו שני הצדדים אינם משלימים את חלקם. בחברה שמחזיקה כמה פרויקטים, יש להכריע אם התוצאה תחול בפרויקט המסוים או ברמת חברת האחזקות. אין להניח שהמילה ״יחסי״ פותרת את השאלה: יחס לסכום החסר, להון שהושקע ולשווי החברה עשוי להוביל לתוצאות שונות.

4. פסיקת הקיפוח דורשת קריאה של מערכת היחסים

בעניין אדלר נ׳ לבנת דן בית המשפט העליון בציפיות לגיטימיות להשתתפות בניהול בחברות בעלות מאפיינים של מעין־שותפות ובדרכי הפרדת כוחות. עם זאת, בנסיבות המקרה התנהלותם של הטוענים לקיפוח כרסמה בזכאותם לסעד זה, והצורך בהפרדה נבחן גם על רקע אובדן האמון. אין מדובר בזכות אוטומטית של כל בעל מניות לתפקיד ניהולי.[2]

פסק הדין בחן גם חסרונות של מנגנוני התמחרות כשהיכולת הכלכלית של הצדדים אינה שווה. המסקנה המעשית בעיני היא שסעיף יציאה צריך להיבדק מול מקורות המימון והמידע הזמינים לכל צד. מנגנון שנראה הדדי בנוסח עלול להיות קשה להפעלה עבור אחד מהם.[2]

5. נגישות למידע וסיום השותפות צריכים להיקבע מראש

רצוי להסדיר דיווחים תקופתיים, גישה לתקציב ולחשבונות, סודיות וזכות לבדיקת נתונים. יש להבחין בין מידע שנדרש לפיקוח על ההשקעה לבין מידע אישי או מסחרי שחשיפתו מחייבת הגנה. כאשר הצדדים יודעים אילו נתונים יימסרו ובאיזה מועד, קטן הצורך להפוך כל בקשה למידע לסכסוך.

לדעתי, לפני החתימה כדאי להפעיל על ההסכם שלושה תרחישים: דרישת מימון חריגה, הצעה למכירת החברה ומבוי סתום בדירקטוריון. יש לבדוק מי מחליט, מי משלם ומה קורה אם אין הסכמה. מטרת ההסכם היא לא להנציח מאזן כוחות, אלא לתת לשותפים מסגרת עבודה שניתן ליישם גם כשהעסק משתנה.

המאמר מציג מידע וניתוח כלליים ואינו מחליף בדיקה של הדין, ההסכם והנסיבות במקרה מסוים.